כל איש מקצוע שמטפל ב-PTSD מכיר את התסכול שכרוך הרבה פעמים בטיפולים המורכבים האלה. כפסיכיאטר שמנהל יחידה המטפלת בעשרות יוצאי צבא, אני מכיר מקרוב את התחושה שלפעמים אין שום דבר שניתן לעשות כדי להקל על הסבל של המטופלים חוץ מהרצון העז שלי לעזור. במובן זה, הכשרת CBT ממוקד טראומה, בהנחיית גפנית אגסי, פתחה את עיניי לעולם חדש. במהלך שנתיים של הכשרה התחלתי לראות בהדרגה שיש הרבה דברים שאני יכול לעשות למען מטופלים שלי שלפני כן הרגשתי שאיני מסוגל לעזור להם. הטכניקות הטיפוליות והגישות חלחלו לתוך טיפולים אחרים שלי, שלא קשורים ל- PTSD. המטופלים שלי הרוויחו מכך, וכמטפל שלהם- גם אני.

אחרי ההשתתפות בפרויקט התיעוד אני מרגיש שיש באמת אור בקצה המנהרה, אני כבר לא סובל לבד.

מסע שחרור נתן לי מקום שבו השיבו לי, אבל גם מקום שבו הרגשתי שאני יכול לדבר על החוויה שלי - לא כגיבור, אלא כילד שפחד.

החיים שלי ניצלו פעמיים. פעם אחת על ידי הרופאים שניתחו אותי בבית החולים, אחרי הפיגוע בקפה מומנט ב-2002. הם הצילו אותי פיזית. אבל אחר כך הייתי פגיע מאוד ויותר מהכל, מדוכא. הפצעים הפיזיים החלימו במהירות, אבל על הטראומה הנפשית לוקח יותר זמן להתגבר. החיים שלי ניצלו בפעם השנייה בזכות יואל ורדי, הוא הציל את החיים שלי כי הוא הוציא אותי מהבית, הוא הוציא אותי מהחוויה הזו בעבר והראה לי את העתיד, הראה לי איך להתמודד עם הדיכאון שלי ועזר לי למצוא כיוון חדש וחיובי, הוא זה שהציל את החיים האמיתיים שלי ואת הנפש שלי.